מגע, הפלטפורמה החדשה שעל גביה קיפר סאתרלנד יכול להביע את הדראמה החרדתית שלו, המשולבת בצדקת המין האנושי (הוא הרי חייב להציל חיים של לפחות בן אדם אחד בפרק), היא סדרת טלוויזיה מופרכת לגמרי. אין בעלילות שנרקמות מפרק לפרק אפילו לא שמץ – רדוד – סתמי – שברירי – של משהו דמוי מציאות. הכל לגמרי מבוסס על ראנדומליות יתר של מספרים, שכולם מתקשרים אל כולם, אבל בסופו של דבר – אין דבר כזה במציאות, וגם אף פעם לא יהיה. ואם בפנטזיה עסקינן, הרי שהיא מאבדת את האמינות שלה אחרי כמה דקות של צפיה.
ובכל זאת, יש משהו במרקם העלילה, עם קוי הקונספירציה הנטווים אט אט מפרק לפרק, ועם דמויותיהם מלאות החן של הילד – הספק אוטיסט ספק גאון – ושל דמויות אורח במדינות רחוקות עם שפות איזוטריות שלא תראה כל יום בטלוויזיה האמריקאית – מן מוטיב קבוע בסדרה הזאת, פעם זה עיראק, פעם צרפת ופעם יפן. הפעם במקום לפשל עם חיקוי עלוב של שפת מקור, לוקחים שחקנים שבאמת מדברים ערבית, יפנית, צרפתית, ברזילאית, הכל מאוד אותנטי ויפה.
ובזכות המוזיקה המופלאה. כל אלה הופכים את "מגע" למשהו ממכר, למרות מרקם העלילה הלגמרי מופרך, זאת סידרה שעשויה ומצולמת היטב, ולמרות היותו של קיפר סאתרלנד בן אדם מעצבן על גבול הנוירוטי, בסופו של דבר – זאת סידרת מד"ב טובה ושווה לעקוב אחריה.
TROY
